סוג של חסד - ביקורת

במהלך השנים, ישנם במאים שלוקחים את פרי דמיונם טיפה מעבר לקווי המציאות, יורגוס לנתימוס הוא לחלוטין אחד מהם. כשאתה צופה בסרט שהוא ביים, אין לדעת למה לצפות ממנו. הסרטים שלו לרוב מסתכמים בתור חוויות ביזאריות, מסרים לא קונבנציונלים על היותנו בתור חברה וכבר הספקנו לראות זאת ב- "המועדפת" וב-"מסכנים שכאלה", וחשבתי, שאי אפשר לעשות "סרט" יותר מוזר ממה שכבר ראינו, מצטער שהייתי כל כך נאיבי, מכיוון ו-"סוג של חסד" (Kinds of Kindness) זה עוד יצירה שקשה לי מאוד יהיה להסביר אותה במילים, אבל אנסה את מיטב יכולתי לתאר מה זו בדיוק היצירה החדשה.

לא סרט טיפוסי לקהל הרחב

הסרט נפתח עם השיר "Sweet Dreams" של יורית'מיקס, שיר שמדבר על המון חלומות, המון דברי מוסר, דברים נדיבים ותמימים. יורגוס רצה לעשות משהו אחר לשם שינוי, זה עדיין אותו מוח קרימינלי, אבל גישה שונה. גם לאחר שראיתי את הטריילר, לא ממש הבנתי מה אני הולך לראות, ולבסוף כמו תמיד, הופתעתי מרמת היצירתיות שעוברת לו בראש.

לראשונה, הוא ביים סרט בסגנון אחר, בניגוד לנוהל הסטנדרטי שמחלק לפעמים את הסיפור לפרקים בסגנון טרנטינו, הוא הלך על קונספט של שלושה סיפורים שונים בני 50 דקות (אנתולוגיה) שמתפרסים על סרט שכולו מסמל את תורת החסד במשך שעתיים וחצי.

אם לומר בכנות, קשה מאוד לתאר את ז'אנר הסרט, זו לא דרמה קומית כמו "המועדפת" או הרפתקה מופלאה במוחה של בלה בקסטר ב-"מסכנים שכאלה", הפעם זה מאוד שונה. הוא לפעמים קומדיה שחורה, קצת דרמה, מתח, אימה, בערך כל הז'אנרים שאפשר לחשוב עליהם. תאמינו או לא, זה לגיטימי לחלוטין שכל זה נשמע לכם ביזארי, אבל בכנות אין דרך יותר טובה לתאר אותו. לנתימוס כבר סיכם לנו בכמה סצנות שהוא לא אדם מן השורה ומוחו עובד שעות נוספות (גם בימים אלו על הסרט הבא).

הסרט לפיכך, הוא מאוד פילוסופי. יש כאן המון מקום לפרשנויות על טוב הלב של אנשים, איך הוא בא לידי ביטוי בעולם הביזארי של יורגוס, אילו סוגים של חסד מתפרשים בסופו של דבר. האם יש כאן מוסר נכון או לא נכון, כאשר לבסוף הדבר היחיד שיצא לכם מהפה כשישאלו אתכם איך היה הסרט זה: "במה לעזאזל צפיתי הרגע?!" גם אחרי המון שעות צפייה בזמן כתיבת שורות אלו איני יודע בדיוק כיצד לדיין על כך.

עם זאת, הנה משהו שלא ממש הבנתי, מה היה ה��חץ לדחוס את כל זה לסרט, כאשר הוא יכול היה בקלות להפוך את הסרט לסדרה בת 3 חלקים בדיסני + ואולי היה יוצא מזה פואנטה רבה יותר. מדובר בקונספט שמתאים יותר למסך הקטן, אבל כפי שכבר אמרתי יורגוס לא אדם נורמטיבי שאפשר לפצח בשניה. אפילו אחרי שצפיתי בו, אני מנסה בעל כורחי לחבר את הנקודות מה בדיוק קרה שם, סביר להניח שאצטרך לחשוב הרבה מעבר, אולי גם לנסות צפייה חוזרת, למרות שסביר להניח כי יוטיוב יסגור לי הפינה מהבחינה הזאת בקלי קלות.

ההגדרה האולטימטיבית של אי שפיות בשלושה סיפורים

אם אי פעם בחיים יצא לכם לראות "מראה שחורה" זה בערך מה שקורה פה. כל סיפור יותר ביזארי מקודמו, ולנתימוס עשה שימוש לראשונה בקונספט הזה של יצירת סרט שמורכב מכמה סיפורים שונים לגמרי אחד מהשני כאשר יש להם נושא אחד משותף והוא "חסד" שמתבטא בכמה הברות שונות לצופה, מכאן נובע השם בלעז Kinds of Kindness בתרגום חופשי "סוגים של חסד". עכשיו לא אשקר, כי לא ממש הבנתי מדוע מלכתחילה בחר דווקא ליצור זאת ככה, העלילות לא מפוזרות, לכן גם אין כל כך הרבה מקומות לטעויות בהיותם סיפורים קצרים ביחס לסרט באורך מלא. זה מצטייר בסוף בעינינו מה מבין השלושה הכי אהבת, או יותר נכון לומר, התחברת. כי יש להם מסרים שונים, משמעויות אחרות וז'אנרים שונים.

למצוא אתגרים חדשים זה משהו יוצא דופן ומהפנט אצל שחקנים. ל- "סוג של חסד" אין שחקנים ראשיים ומשניים, כולם בני שווים. כל השחקנים, ואני מדגיש, כולם עושים עבודה מושלמת מול המצלמה. הם צריכים להיות שלוש דמויות שונות בעלי תפיסה, התנהגות ואידיאולוגיה שונים לגמרי. למשל, דמותה של אמה סטון ("מסכנים שכאלה", "לה לה לנד") חווה טראומות שונות בין שלוש הסיפורים והשחקנית צריכה לשנות גישה בכל פעם, סביר להניח כי לא הכל מצולם ביום אחד, אבל להגיע למצב שבכל פעם שניגשים לטקסט בדמות אחרת כאשר כמה שעות לפני היית מישהו אחר לגמרי, זה אתגר לא פשוט בכלל עבור שחקן.

בנוסף, יש את וילם דפו ("ספיידרמן", "המגדלור") אשר ממשיך למשוך את תשומת הלב שלנו בתפקידים יוצאי דופן מן השורה הראשונה. כשהוא מול מצלמה, הוא אסרטיבי, הבעות פנים ערמומיות (דמיינו הגובלין הירוק), ועוד המון שחקנים כגון ג'סי פלמונס ("רוצחי פרח הירח") שכבר הספיק לקטוף פרס לשחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2024 על שלושת תפקידיו. כשמסתכלים על כך לעומק, אפשר להבין למה. כל אחד מהם שונה משמעותית בצורה קיצונית לחלוטין אחד מהשני, והוא מפרש זאת בהבעות פניו, התנהגותו הלא שפויה, וכל דמותיו למעשה, המוטיבים שלהם, יגרמו לכם לשבת בכיסא, להצטמק ולשנוא אותו, לחבב אותו, לצחוק איתו. מה גם שהוא גם כיכב בעונה הרביעית של "מראה שחורה", אז תפקידים הזויים, זה לא ממש חדש עבורו.

יש גם את השחקנים מאמדו אצ'יי ("עולם היורה: עולם חדש"), הונג צ'או ("הלוויתן") ו-מרגרט קוואלי ("סעי במה") אשר מקבלים ניחוח אחר של במה כשהם מופיעים על המסך בסרטו של יורגוס. לדעתי היופי בבמאי שהוא מצליח להוציא החוצה המון יכולות מתוך השחקנים בהמון היבטים שונים, וזה רק מחזק לטובה את קאסט השחקנים המבריק שהוא בנה.

לפעמים, מודה שהייתה תחושה של משחק מוגזם, למרות שהכל מהווה חלק חשוב מהתסריט הביזארי של הסרט. אז הפעם, נסלח להם על כמה נקודות במהלכו, כי זה אינו סיפור גנרי שאת קו הסיום אנחנו יודעים מראש, כלומר הוא מרמז לנו בטקסט היטב, אבל עדי��ן מצליח, איכשהו, להשאיר אותנו מופתעים.

זה מסוג הסרטים שתתכווץ לכם הבטן, אם אתם כבר בקיעים עם הרזומה של הבמאי, אתם יודעים בדיוק לאן אתם נכנסים, אם לא? אל תבואו לצפות בסרט עם קיבה חלשה, היות ויש כמה סצנות גרפיות לא נעימות ממיטב מחשבותיו הפרועות של לנתימוס ביניהם התעללות בבעלי חיים, אונס, כריתת איברים וקטעים למחצה בעירום מלא (רק פחות מוקצן מ- "מסכנים שכאלה"). אישית, היו הרבה יותר סצנות בסרט כאן שהרגשתי אי נוחות מאשר ב-"מסכנים שכאלה" שאף שהוא היה גרפי רק בטעם אחר, וחשבתי לעצמי איפה באמת נמצא הגבול של הבנאדם? כתוצאה מכך, זה לא המקום לשכנע אתכם לצפות בסרט אם לא אהבתם בעבר את הסגנון המופרע של הבמאי, יש לו גישה מאוד נישתית, כשיש ממש מעט אנשים שגם מעריכים קולנוע, לאו דווקא הקהל הרחב, יאהבו את המסרים שלו.

היופי בחסד

הסינמטוגרפיה הפעם אומרת להתראות לגימיק של "עין הדג" (זווית חריץ הדלת) שיורגוס ממש מפורסם בו. עם זאת, רובי ריאן שממשיך בשת"פ הנפלא איתו ועושה גם כאן עבודה נפלאה מעבר למצופה עם שוטים רחבים, קלוזאפים, גם בקטעים הפחות נעימים באופן מבריק ויצירתי במיוחד. כאמור, זה גם משתנה בהתאם לסיפורים השונים, מה שמייחד אפילו יותר את הצילום. בנוסף, ריאן אף עשה שימוש בצילום שחור - לבן לחלק מהסצנות שלפיכך מהוות פאקטור משמעותי וחשוב לעלילה, ולעיתים גם השתמש באובייקטים דוחים בשביל לבטא זאת בפועל.

כמו כן, אפתימיס פליפו מי שכתב בעברו את "הלובסטר" לצידו של יורגוס, עושה פה קאמבק של כמעט עשור אחרי, והוא לא מאכזב אותנו בכלל. יש המון חוצפה בתסריט, דיאלוגים מעניינים ובניית נרטיב יוצאת מן הכלל לכל הדמויות, ונותנים חופש ביטוי בתסריט שכבר מראש טמון בתוכו המון תעוזה. כל סיפור הוא ייחודי ושונה, רק מה שנותר מורכב מאוד מכל תערובת הסיפורים הללו, זה המניע המרכזי שהוא ניסה להעביר לנו בטקסט, עדיין לא ברור על מה היה כל הרעיון מאחורי הבחירה הזאת לכתוב שלושה סיפורים שונים. אבל כך או כך תמיד יש פעם ראשונה ואולי האחרונה לקונספט מסוג זה, כי עדיין לא ברור כיצד זה מצטייר בבוא השנים בקהל הרחב.

אם נשים לרגע בצד את התסריט והסינמטוגרפיה הנהדרת. אני רוצה לציין לרעה לצערי את המוסיקה. בעוד שאהבתי ממש את עבודתו של ג'רסקין פנדריקס ב-"מסכנים שכאלה", פה לצערי הוא לא סיפק את הסחורה והרבה מהצלילים לוקים בחסר. אתחיל מצליל הפסנתר שהם כמעט אחד לאחד מהפרויקט הקודם שלו עם לנתימוס, המנגינה הצורמת להחריד בסיפור הראשון שאף חוזרת לקראת הסוף שוב מטעמי נרטיב שלא נהרוס בגוף הביקורת, התחילה להיות יותר מעצבנת מאשר נעימה שלווה לאוזניים. הבנתי מה הוא מנסה להעביר בהתחלה, כשבין היתר ניסיון לא מוצלח ליצור מתח באקורדים, אבל חוץ מבחירה אומנותית, אולי היו פעמים בודדות באמצע הסרט ובסופו שהמוסיקה לפתע לא הייתה אוסף "זבובים" שזועקים "No!".

לגבי הלוקיישנים, אין הרבה מהם, הם לא משהו יצירתי ומוגזם מכיוון וזה מתרחש בתקופתינו. הם לא הפיסה הכי מעניינת שתראו מבית היוצר, אבל גם ממש לא רעה. זה פשוט המון אזורים גנרים כמו אחוזות, גורדי שחקים, בתי מגורים, ורכב אחד אשר תפס לי את העין לכל האורך של הסיפור.